תובנות, מתי הן באות?

בנות, מגיעות ברגעים לא צפויים. זה הקסם שלהן. 
כי אם יכולנו לצפות אותן היינו עושים את זה בכל רגע ביום, 
מתפתחים רוחנית ותודעתית לפי תוכנית. 
אך אין לנו שליטה על זה, 
גם לא על זה.

המודעות לוקחת אותנו במסלול שלה 
ומגיעה בתחנות שאין לנו תכנון לגביהן. 
פגישה, קטע שקראת, שיר נוגע, 
משימה, פעולה של אדם אחר.
נפתחות בפנינו אפשרויות שלא היו שם קודם. 
לפעמים, מתחשק לי להביא את המודעות לכדי עשייה ואני נעצרת. 
בולמת. 
מה עוצר אותה?

אמונה עצמית.

כמה חסר ממנה, כמה חשוב שהיא תתקיים ותהייה בליבנו. 
ומה דרוש בשבילה?

הבוקר, ביום הראשון של החזרה לשגרה האמיתית, 
של שבוע שלם של עבודה ללא הפסקות, 
קלטה עיני בזמן שחיבקתי את בני לפני פרידה בגן 
את הכתוב באותיות אדומות, 
פרושות על הקיר המרכזי ומרכיבות את המשפט הידוע 
שאמר הרב שלמה קרליבך, 
'כל מה שילד צריך הוא מבוגר אחד שיאמין בו'.

ואני אומרת, זה כל כך נכון וכל כך חשוב.
אך אני מוסיפה וחושבת כי גם
כל מה שמבוגר צריך, הוא מבוגר אחד שיאמין בו. 
בעצם, כולנו ילדים שגדלו עם מערכת אמונות מסוימות 
שהנחילו לנו המבוגרים סביבנו. 
ואם לא קיבלנו את התחושה שמאמינים בנו עד שגדלנו, 
כי בזמננו הדגש על החשיבות של הדברים האלה 
לא היה כל כך ברור כמו שהוא היום. 
אז זה אבוד?

לא.

הצורך באמונה של אחר בנו כדי שנאמין יותר בעצמנו,
הוא משהו שכדאי בעייני לקבל אותו. 
להשלים איתו. 
להגיד כן, נכון.
אני זקוק או זקוקה לאישור. 
תוכל להאמין בי? 
תוכל להיות פה לצידי שאעשה את הצעד הזה, שהוא כל כך משמעותי? 
קטן ככל שיראה מהצד, מובן מאליו, זניח. 
הוא גדול בשבילי, בשבילה, בשבילנו.
והמזל שגדלנו ואנחנו יכולים להתעקש על זה.

התפתחות התודעה היא מסלול אינסופי שמלווה אדם בעולם הזה במשך כל חייו. אין כאן קשר לאמונה או לדת. זוהי עובדת חיים. 
היא טמונה בלב שלנו, במציאת המשמעות שלנו במסלול החיים.

האמינו. 
ומצאו מישהו אחד, 
שמאמין בכם.